תערוכת הציורים "חשופה"

ביני ובינך / אסנת מתתיא

הִסְתַּכַּלְתִּי עָלֶיךָ
וְרָאִיתִי שֶׁאַתְּ מְפַחֶדֶת.
יָפָה, זְקוּפָה וּבְטוּחָה,
אַתְּ יוֹדַעַת מִי אַתְּ
וּמָה בָּאת לְשַׁנּוֹת בָּעוֹלָם.

רָאִיתִי שֶׁאַתְּ מַאֲמִינָה
בְּמַשֶּׁהוּ אַחֵר עַכְשָׁו,
גָּדוֹל יוֹתֵר מִמֵּךְ,
גָּדוֹל יוֹתֵר מֵהַמְּצִיאוּת
הַמִּשְׁתַּקֶּפֶת בְּעֵינַיִךְ.

נָכוֹן,
אַתְּ עֲדַיִן רוֹאֶה קְצָת מְעֻרְפָּל –
שָׁחֹר אוֹ לָבָן,
גָּדוֹל אוֹ קָטָן,
רַע אוֹ טוֹב.

אֲנִי מַזְמִינָה אוֹתָךְ לְהִסְתַּכֵּל
מִבַּעַד לָעֲרָפֶל,
לְהָעֵז וּלְשַׁחְרֵר.

אַתְּ נִמְצֵאת הַיּוֹם בְּמָקוֹם אַחֵר –
אוֹתוֹ עוֹלָם,
זָוִית שׁוֹנָה,
וְיֵשׁ בָּךְ אֱמוּנָה.

הַמְּצִיאוּת הִיא רַק צוּרוֹת
שֶׁמִּשְׁתַּנּוֹת בְּמֶרְחַב הַחַיִּים.

הָעוֹלָם מֻרְכָּב מִכָּל הַגְּוָנִים,
הוּא לֹא רַע אוֹ טוֹב,
לֹא שָׁחֹר אוֹ לָבָן,
הוּא פָּשׁוּט קַיָּם.

הַכֹּל פָּתוּחַ לְפַרְשָׁנוּת שֶׁלָּךְ.
יֵשׁ לָךְ אֶת הַזְּכוּת לִבְחֹר אֶת הַצְּבָעִים שֶׁאַתְּ רוֹצָה,
אֶת מָה שֶׁיִּשָּׁאֵר אִתְּךָ בַּצְּעָדִים הַבָּאִים,
בַּדֶּרֶךְ שֶׁבָּחַרְתָּ לָלֶכֶת בָּהּ.

אֵין מָה שֶׁיַּסְתִּיר לָךְ אֶת הָאֱמֶת,
אֵין מָה שֶׁיָּסִית אוֹתָךְ מֵהָעִקָּר.

אַתְּ לֹא צְרִיכָה לְהוֹכִיחַ שׁוּם דָּבָר –
יָפָה, זְקוּפָה וַעֲדַיִן מְפַחֶדֶת,
אֲבָל זֶה רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן
עַד שֶׁתִּרְאִי אֶת הַדְּבָרִים אַחֶרֶת
וּתְשַׁחְרְרִי גַּם אֶת הַפַּחַד.