תערוכת הציורים "חשופה"

פרח אדום / אסנת מתתיא

יֵשׁ פֶּרַח אָדֹם,
קָסוּם וּמֻפְלָא,
שֶׁמְּרַפֵּא בִּקְסָמָיו
כָּל כְּאֵב וּמַחֲלָה.
הוּא פּוֹרֵחַ רַק בְּמָקוֹם וּזְמַן מְסֻיָּמִים,
וְרַק כְּשֶׁבֶּאֱמֶת מוּכָנִים.

הוּא יְאַפְשֵׁר לָךְ לִצְמֹחַ,
לְשַׁחְרֵר אֶת הַפַּחַד, לִפְרֹחַ,
מַמָּשׁ לְהַבְרִיא מִבִּפְנִים.
הַמַּסָּע אֵלָיו יָכוֹל לַעֲרֹךְ יוֹמַיִם,
וְלִפְעָמִים גַּם כַּמָּה שָׁנִים—
הַכֹּל תָּלוּי בָּךְ.

צְאִי לַדֶּרֶךְ,
וֶהֱיִי קְשׁוּבָה לַסִּימָנִים.
הַכֹּל אַתְּ יְכוֹלָה!
הוּא יוֹפִיעַ בְּלִבֵּךְ
כְּשֶׁתֵּדְעִי—בְּכָל נִים בְּגוּפֵךְ—
שֶׁהָאַהֲבָה שֶׁחִפַּשְׂתְּ בַּחוּץ
נִמְצֵאת כְּבָר בְּתוֹכֵךְ.
אַתְּ אֲהוּבָה.