תערוכת הציורים "חשופה"

מילים / אסנת מתתיא

אוֹהֶבֶת לְדַבֵּר,
אֲבָל לֹא חֲזָקָה בְּמִלִּים.
הֵן מִתְבַּלְבְּלוֹת –
וְהַמַּשְׁמָעוּת שֶׁלָּהֶן
נֶעֱלֶמֶת לִפְעָמִים.

זוֹ גַּם הַסִּבָּה שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֲנִי לֹא מִתְעָרֶבֶת,
לַמְרוֹת שֶׁבְּתוֹר אַחַת שֶׁמְּדַבֶּרֶת –
יֵשׁ לִי תָּמִיד הַרְבֵּה מָה לְהַגִּיד.

הַבְּעָיָה הִיא,
שֶׁלִּפְעָמִים יוֹצְאוֹת מִלִּים
שֶׁבִּכְלָל לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי לוֹמַר.
וְאָז אֲנִי מִתְחָרֶטֶת,
אַחַר כָּךְ מְנַתַּחַת אֶת זֶה,
אוֹ שׁוֹכַחַת מִזֶּה,
אוֹ מְקַבֶּלֶת אֶת זֶה בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁזֶּה
– רֶגֶשׁ מְעֻרְבָּב עִם מִלִּים מְגֻשָּׁמוֹת –
וְהַמֵּבִין יָבִין.

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת,
שֶׁאִם אֶת הַמִּלִּים וְהָרְגָשׁוֹת
הָיִיתִי בִּכְלָל מְצַיֶּרֶת –
הַמֶּסֶר
יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת
בָּרוּר
הַרְבֵּה יוֹתֵר.