תערוכת הציורים "חשופה"

אנדו' יקירתי / אסנת מתתיא

אַתְּ מֵרִמָּה אֶת רֹאשֵׁךְ –
תָּמִיד בַּזְּמַן הַלֹּא נָכוֹן.
אַתְּ מִתְעַקֶּשֶׁת לְהִשָּׁאֵר,
לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי מִתְנַגֶּדֶת לָךְ הָמוֹן.

אַתְּ מַחְדִּירָה בִּי מִשְׁמַעַת,
וַאֲנִי רַק רוֹצָה
לִשְׁבֹּר אֶת כָּל הַכֵּלִים.

אַתְּ מְשַׁבֶּשֶׁת לִי אֶת הַחַיִּים
וּמְעוֹרֶרֶת בִּי פְּחָדִים
שֶׁאֲנִי בֶּאֱמֶת מַעֲדִיפָה לִשְׁכֹּחַ.

לִפְעָמִים
אַתְּ פָּשׁוּט לֹא נוֹתֶנֶת לִי מָנוֹחַ.
אַתְּ עַקְשָׁנִית,
בִּלְתִּי צְפוּיָה וּמְעִיקָה –
וַאֲנִי לֹא יְכוֹלָה אִתָּךְ יוֹתֵר!

אֲבָל מִי אֲנִי בִּלְעָדַיִךְ?

בְּתוֹכְךָ מָצָאתִי הִזְדַּמְּנוּת
לְהִלָּחֵם עֲבוּר מַשֶּׁהוּ עִם מַשְׁמָעוּת,
לְהַאֲמִין בְּעַצְמִי,
לַעֲזֹר לַאֲחֵרִים –
וּלְנַצֵּחַ
אֵיפֹה שֶׁכֻּלָּם אוֹמְרִים שֶׁאֵין סִכּוּי.

וְעִם כָּל הַכְּאֵב וְהַקֹּשִׁי
הֵבֵאתָ אִתָּךְ אֶת הַגִּלּוּי:
שֶׁלְּכָל דָּבָר יֵשׁ סִבָּה,
שֶׁהַהִתְמוֹדְדוּת הִיא חֲשׁוּבָה,
שֶׁבַּחֹשֶׁךְ אֶפְשָׁר לִמְצֹא גַּם אוֹר,
שֶׁכְּאֵב יָכוֹל לְהִשָּׁכַח וְלַעֲבֹר,
שֶׁכְּשֶׁקָּשֶׁה – אֶפְשָׁר גַּם לְהִתְרוֹמֵם,
וְשֶׁכָּל נִצָּחוֹן קָטָן בַּדֶּרֶךְ –
הוּא צָעַד
לִקְרַאת חֲלוֹם שֶׁמִּתְגַּשֵּׁם.