תערוכת הציורים "חשופה"

כמו שאת / אסנת מתתיא

בּוֹאִי אַתְּ,
כְּמוֹ שֶׁאַתְּ,
בְּלִי לְהִתְיַפְיֵף.
יֵשׁ שֶׁיֹּאהֲבוּ –
וְיֵשׁ שֶׁלֹּא.
לְחַשְׁבֵּן זֶה מְעַיֵּף.

מַגִּיעַ לָךְ הַרְבֵּה,
מַגִּיעַ לָךְ יוֹתֵר.
כָּל מָה שֶׁתִּרְצִי –
אֵין סִבָּה לְוַתֵּר.

אַתְּ בּוֹחֶרֶת בְּעַצְמֵךְ
לְאָן לָלֶכֶת,
וּמָתַי לְהִשָּׁאֵר.

קְחִי לָךְ זְמַן,
כַּמָּה שֶׁנָּחוּץ,
לְהַרְגִּישׁ בְּנוֹחַ מִבִּפְנִים,
לִהְיוֹת אַתְּ –
כְּשֶׁאַתְּ בַּחוּץ.

תָּבִיאִי אֶת עַצְמֵךְ
בְּלִי פַּחַד,
בְּלִי אַשְׁמָה.
אִם יָבִינוּ – אוֹ לֹא,
לְמִי אִכְפַּת?
הָעִקָּר –
שֶׁאֶת שְׁלֵמָה.